המונח "הזדהות עם התוקפן" הינו מונח שכבר יצא זה מכבר מספרי הפסיכואנליטיקה ומחדר הטיפולים. הוא גם לא מתאר רק חדרי עינויים אפלים, או מרתפים חשוכים ונעולים. הוא נמצא אצלנו בבתים, במקומות העבודה, בספרי הלימוד, בפוליטיקה הארצית והעולמית ואפילו בסיפורי התנ"ך.
בתמציתיות, המונח "הזדהות עם התוקפן" מתאר התנהגות פרדוקסאלית לכאורה אשר מביאה קורבנות שונים להזדהות עם תוקפיהם, ועל ידי כך לאמץ את התנהגותם ולמצוא להם קורבנות משלהם. בהגדרה זו, המילים "תוקפן" או "קורבן" לאו דווקא מתארות סיטואציה בינאישית שבה תוקף וקורבן ברורים, אלא מתארות מערכות יחסים בין כל גורם דומיננטי ללא דומיננטי שתחת שליטתו; הורה וילד, מנהל ועובד, מדינה כובשת נכבשת ואפילו, בהתאם לרוח השעה, מנהיג וציבור בוחריו או "עבדים היינו" ומעבידיהם.
דרך ה"הזדהות עם התוקפן", בוחר הגורם הקורבני באופן לא מודע דפוסי התנהגות של התוקף, ומפעיל אותם, ממש כאילו היו שלו, על הקורבן הבא. כך, אנחנו יכולים לראות ילדים שמשחזרים דפוסי התנהגות תוקפניים של הוריהם כלפי הילדים שלהם, עובדים זוטרים שסבלו מיד קשה של הבוס יהפכו למנהלים קשים ונוקשים, עם כבוש יהפוך לכובש, עבדים יהפכו למעבידים, וציבור בוחרים מדוכא, יתמוך בגורם המדכא ויחפש לדכא ציבורים החלשים ממנו.
