בשנים האחרונות נדמה שתחום המדיטציה נמצא בכל מקום. אנשים יושבים על ספסלי אוטובוס בתנוחת לוטוס, ברכות מהדלאי לאמה מעטרות את דלתות השירותים, ועל כל מדף מוצבת לפחות קערה טיבטית אחת. אתמול אפילו ראיתם במכולת השכונתית, ליד קופסאות הסיגריות והטבק, חבילת קטורת ניצבה בגאווה.
אין פלא. נושא המדיטציה מכיל בתוכו קסם רב. הוא זורק אתנו מיד אל הטרסות המשתפלות של צפון הודו, אל ההרים הקפואים של טיבט, אל הפגודות העדינות של יפן או סין. המדיטציה זורקת אותנו למחוזות רחוקים כל כך, עד שקל לשכוח שהיא בעצם תמיד היתה כאן. לידנו. עמוק בתוך התרבות המערבית.
קחו לדוגמא את אלבר קאמי. הפילוסוף הצרפתי האופטימיסט הזה עסק בפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית. כלומר, הוא ניסה להבין את המשמעות שבחיי האדם. אחרי חשיבה מרובה הוא הגיע למסקנה המתבקשת שהחיים הם מאבק תמידי שמסתיים במוות, ותהה מדוע לא כולנו מתאבדים. לגיטימי. כדי להדגיש עד כמה הוא חושב שהחיים שלנו גרועים, הוא השווה את חיינו לחייו של סיזיפוס. להזכירכם, הבחור המיתולוגי הנ"ל נענש על ידי זאוס לגלגל סלע כבד לראש הר רק כדי לראות אותו מתדרדר למרגלותיו, שוב ושוב עד קץ ימיו. ואכן, איזו משמעות ניתן למצוא בחיים שכאלו?
קאמי חשב על פתרון – הוא הציע לסיזיפוס לוותר על הניסיון למצוא משמעות במעשיו, ופשוט להתמסר לכל שניה ושניה מחייו. להתמסר לנצנוץ השמש בסלעים, למגע הרוח על עורו, לריחות הטל ולצליל צעדיו. אפילו להתמסר לאבסורד שבמצבו. למעשה, הוא הציע לסיזיפוס לתרגל בכל רגע ורגע מדיטציה. הוא סיים ואמר שהפתרון לבעיית משמעות חיי האדם היא "לדמיין את סיזיפוס מאושר". ואם הוא יכול, למה שלא גם אנחנו?
