בלילה שבו קבוצה מקנדה זוכה באליפות ארצוות הברית בכדורסל, עולה השאלה החשובה - מה זה בכלל אכפת לנו?
נאמנות לקבוצת ספורט זה דבר שקשה להצדיק. השחקנים מתחלפים, ההנהלה משתנה, הקבוצה יכולה לעבור לעיר אחרת... כשחושבים על זה לעומק, אתה בעצם מריע לתלבושות. אתה עומד ומעודד וצועק כדי שהתלבושת שלך תנצח תלבושת אחרת. אוהדים יכולים להיות כל כך מאוהבים בשחקן, אבל אם הוא יעבור לקבוצה אחרת, הם יצעקו לו בוז. זה אותו אדם בחולצה אחרת, והם שונאים אותו עכשיו! חולצה אחרת! בוז!! (ג'רי סיינפלד)
הם מתחילים לצוץ לקראת אמצע-סוף מאי. בהתחלה אתה אפילו לא בטוח אם אתה רואה נכון. במבט ראשון הם נראים כמו אנשים רגילים, כמוני, כמוך; הולכים ללימודים או לעבודה, מתקתקים במחשב, אולי אפילו נתפסים בשיחת מסדרון זו או אחרת. במבט נוסף אתה כבר נחשף להבדלים. הגוף שלהם נוטה מעט קדימה בהליכתם, לא יציב, מט לנפול. העיניים אדמדמות, מזוגגות והמבט כבד, לאה, עם ניצוץ, לחלוחית, שגעון אפילו, לא ברורים. שפתיהם נעות אל עבר שומע לא קיים, מפיקות הברות לא מוכרות, ואם תעזו ותתקרבו למרחק שמיעה (לא מומלץ), תבחינו שהן מתכנסות לכדי כמעט שפה שלמה; בררר... בוקסאנדוואן... אזוריתלוחצת... דוראאאאנט.... פיקאנדרול... בו.. אכילסטכנית... פיינלאםויפי....". אם אתם מזהים אנשים שעונים על התיאור הזה, אנו ממליצים לכם להתרחק במהירות ובזהירות. אם לא תעשו כן, הם עלולים לנסות ולהפוך אתכם להיות אחד מהם – זן אדוק ומסור במיוחד של אוהדי כדורסל, הידועים בקרב בני מינם בתור - עכברי NBA. אז מה מוביל אדם שפוי וצלול בדעתו (לפעמים יש הנחתום מעיד על עיסתו) להתעורר מידי בוקר בשעה 4:00 ולצפות ב... ובכן... תחרות בין תלבושות? להתרגש עד עמקי נשמתו כששחקן עם חולצה צהובה מנסה לקלוע כדור לסל, כששחקן עם חולצה סגולה קופץ ומונע מהכדור להיכנס או כשאדם עם חולצה אפורה שורק במשרוקית ומודיע שלמרות שהשחקן בחולצה הסגולה מנע מהכדור של השחקן עם החולצה הצהובה להיכנס לסל עדיין זה נחשב כאילו הכדור נכנס? חייבים להודות על האמת; האמירה המכעיסה והמעליבה שנאמרת על כדורגל – "מה מעניין בזה? זה בסך הכל 22 אנשים רצים אחרי כדור" - נכונה. (חוץ מזה שזה 20 אנשים, כי השוערים לא רצים אחרי הכדור, נו באמת). אז מה ההסבר הפסיכולוגי מאחורי התופעה המוזרה עד מאוד הזו שנקראת אהדת ספורט? התשובה היא שאהדה לקבוצת ספורט מעניקה לאנשים דבר שקשה להם לקבל במקומות אחרים. עבור רוב האוהדים החוויה המשמעותית היא לא הניצחון או ההפסד, האושר או השבר, אלא תחושת הביחד. בזיכרונות השמחים ביותר של אוהדים, כמעט תמיד יהיו מעורבים אנשים נוספים. אהדת ספורט היא למעשה עניין סוציאלי. קהילתי. אהדת קבוצת ספורט פשוט מאפשרת לאנשים להיות ביחד (עם בונוס מיוחד – הם לא חייבם לדבר במשך רוב הזמן). תחושת ה"ביחד" הזו שבעבר, בעידן בו קהילה היתה מעין משפחה מורחבת נוכחת ומשמעותית, הפכה להיות מצרך נדיר ככל שהזמן עבר. אנשים חיים לבדם או כמעט לבדם, ואיבדו את השבטיות והקהילתיות. אהדת ספורט נכנסת בדיוק כדי למלא את החסך הזה. לקהילה זו כל אחד יכול להתקבל בקלות. כל מה שאתה צריך זה להעדיף את החולצה בצבע הנכון. הקהילה תכיל את כל מי שמעוניין להיות חלק ממנה –זרים גמורים, או אפילו אוכלוסיות שמנוכרות אחת לשניה בחיי היום יום - אנשים מדתות שונות, לאומים שונים, מגזרים שונים - כולם יכולים לאהוד את ברצלונה, והאהדה אליה תחבר אותם מעבר לכל הפרדה שקיימת במציאות. אפילו אנשים שאינם בחיים יכולים להיות שייכים לקהילה הזו! ילד יבוא לקבר אביו, ישים צעיף של לסטר על המצבה ויספר לו בעניים נוצצות שקבוצתו הקטנה והאהובה עשתה את הלא יאמן וזכתה באליפות אנגליה. במקום אחר, יספר אבא לעתיד לילדו שעוד לא נולד, על היום הלא יאמן שבו קבוצה מקנדה זכתה באליפות ארצות הברית בכדורסל. אז אולי אפשר דווקא להתקרב בזהירות לקבוצת הזומבים-אוהדים שמפטפטים בקצה המסדרון. אולי אפילו לנסות ללמוד את השפה הייחודית להם. להיכנס פנימה. מה כבר יכול לקרות? מכסימום הם יהפכו אתכם להיות חלק מקהילה מגובשת, מאוחדת, חיובית ומתרגשת, שאוהבת מאוד שתלבושת מסוימת קולעת חפץ עגול לטבעת מתכת כתומה.
Comments