בחודשים האחרונים יצא לנו לקרוא לא מעט תיאורים של חברי הקהילה הלהט"בית על קשיים ביורוקרטים וחוקתיים בהם הם נתקלים בניסיונם להקים משפחה. היום הקונצנזוס של ארגוני בריאות הנפש בעולם הוא שהטרוסקסואליות והומוסקסואליות כאחת הם ביטויים נורמאלים של מיניות האנושית. אך לצערנו לא כך היה בעבר, ולעולם בריאות הנפש היה חלק לא מועט בהשרשת התפיסה שהומוסקסואליות אינה דבר טבעי אלא מהווה סטייה מהנורמה. לכבוד חודש הגאווה נספר לכם קצת על מערכת היחסים המורכבת שהתקיימה בעבר (ובמחוזות מסוימים עוד היום) בין עולם בריאות הנפש לבין הומוסקסואליות. לעולם הפסיכיאטריה הוענקה זכות ממסדית לקבוע איפה עובר הקו החוצה בין הפרעה נפשית לבריאות נפשית. בכל הנוגע להומוסקסואליות, הקו עבר עד לא מזמן במקום הלא נכון; ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM) הראשון שיצא בשנת 1952 הגדיר הומוסקסואליות כ- "paraphilia" (נטיה לעוררות מינית בתגובה לעצמים או למצבים העלולים להפריע לקיום פעילות מינית אוהבת והדדית). המהדורה השניה של ה-DSM שיצאה בשנת 1968 הגדירה את ההומוסקסואליות כ-"sexual orientation disturbance" (הפרעה בנטיה המינית). המהדורה השלישית של ה-DSM שיצאה בשנת 1980 הגדירה את ההומוסקסואליות כ-"ego-dystonic homosexuality" (בתרגום חופשי- מחשבות או רגשות שנמצאים בקונפליקט או חוסר התאמה עם הרצון האמיתי של האדם(. רק במהדורה השלישית המתוקנת של ה- DSM, שיצאה בשנת 1987 הוצאה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות, ומכאן והלאה, אדם אשר נמשך מינית לבן מינו, הפסיק להחשב כמופרע נפשית. בשנת 1990 ארגון הבריאות העולמי קיבל את המלצות הארגון האמריקאי והוציא גם הוא את ההומוסקסואליות מרשימת המחלות הנפשיות. מכיוון שהומוסקסואליות נחשבה הפרעה נפשית, הוצעו מספר שיטות טיפול בה שכונו "טיפולי המרה". מטרת הטיפולים היתה להמיר נטייה מינית קיימת לאחרת באמצעות תרופות או פסיכואנליזה. למרות הרצון העז של גורמים טיפולים, ובעיקר ממסדיים ודתיים, להצליח להמיר את נטיתו המינית של אדם, מחקרים הראו שניסיונות אלו אינם יעילים ועלולים לפגוע במטופל. טיפולי המרה נחשבים כבלתי מדעיים, ובבמדינות רבות בעולם גם כבלתי אתיים ואפילו בלתי חוקיים. אז הקונצנזוס של ארגוני בריאות הנפש השתנה, וכיום ברור שלא ניתן וכמובן שאין צורך, לשנות נטיה מינית. עם זאת, נראה שאומנם התפיסה של הומוסקסואליות כהפרעה נפשית יצאה מהספרים, אך היא עדיין אוחזת בפוליטיקה, בחוקה ובקבלת ההחלטות בכל הקשור לחברי הקהילה הלהט"בית. לכבוד חודש הגאווה נזכיר שוב - זו האחריות של כולנו לדאוג לכך שהפוליטיקאים יבינו מה שאנשי בריאות הנפש הבינו כבר לפני כשלושים שנה.
