בתקופה האחרונה מושג חדש פרץ בסערה לחיינו - פייק-ניוז. הפייק-ניוז הפך לחשוב כל כך, שאפילו ראשי ממשלה ונשיאים החליטו להתמחות בו. אבל עבורנו, אנשי בריאות הנפש, אין כאן שום ידיעה חדשה. בכל הקשור לעולם הנפש, הפייק-ניוז היה שם מאז ומתמיד. תחשבו על זה, הרי בכל יום איזשהו "מבזק חדשות" פנימי קוטע לנו את רצץ החשיבה; "רק קפה יגרום לי להעביר את היום כמו שצריך!", "ידעתי שהייתי צריך לעצור בשני ילדים!", "אני עייף כי אכלתי אחרי השעה 16!", "אני חייב להיפגש עם יותר אנשים", "אני חייב להיפגש עם פחות אנשים!", "אני צריך לאתגר את הגבולות שלי!", "אני צריך לחזק את הגבולות שלי!", "אני חייב פלייסטיישן 5!"
בכלל, בכל מה שקשור לעולמנו הפנימי, ידו של עורך החדשות קלה מאוד על ההדק. האמת היא לא בראש מעיניו. פתיים שכמותנו, אנחנו מאמינים לקולות הפנימיים, רק כדי לגלות יום לאחר מכן שהיה מדובר בשקר מוחלט; הרגשנו טוב יותר בערב לא בגלל ששתינו בדיוק 3 כוסות מים, אלא סתם כי השמש היורדת השרתה עלינו רוגע. היינו עייפים בגלל שלחצנו לנו על נקודה רגישה, ולא בגלל שאכלנו סביח. כעסנו על בת הזוג שלנו לא כי כיבתה את המוזיקה בבוקר, אלא כי צף לו איזה זיכרון ילדות חמקמק. ולא, אנחנו לא באמת חייבים את הפלייסטיישן 5.
אז מה כל זה אומר? שכל עוד לא הותקנה בתודעה אפליקציה של ארגון המשרוקית, עלינו להתייחס לכל מה שאנחנו מספרים לעצמנו, בחשדנות. עדיף להמתין לפני שמכריעים, לחכות לקולות נוספים, לאמת את המחשבות שלנו עם מחשבות מימים אחרים, ובעיקר לזכור – זה שזה אצלנו בראש, זה ש"אבל ככה אנחנו חושבים", לא הופך את זה לאמת.
