בקשה לגברים שבנינו. כשקראתי אתמול על האונס הקבוצתי באילת, התעוררו בי, כמו בודאי גם בכם, חמלה אדירה כלפי הנערה הנאנסת, וזעם כלפי האנסים. את החמלה והזעם החליף כעס על השיח האלים שהנהגת המדינה מלבה, ואותו, אכזבה מהמודל המגדרי העלוב שמתווה המדיה. אחרי הכעס והאכזבה, הגיעה תמיהה על מנגנון הרצייה החברתית ששואב רבים למעשי זוועה, ולאחריה, חוסר אונים אל מול מאגרי התוקפנות הבלתי נדלים של המין האנושי. כשחלפו הרגשות האלו - דיי מהר למען האמת - לא נותר דבר. נתק. ריחוק. תחושה כהה שאלו הם פני הדברים ושדבר לא יוכל לשנותם. תחושה שכאדם פרטי, כגבר, גם ככה לא אצלי נמצא המפתח לשינוי.
כשנכנסתי לפייסבוק, הפיד געש בפוסטים מרגשים וצודקים של נשים שהזדהו עם הנתקפת. אבל למרות שהסכמתי עם כל מילה, עדיין הרגשתי שאני לא צד בעניין. שהזעקה היא לא שלי. הרי אני לא גבר שיאנוס ולעולם לא אהיה. גם לעולם לא אהיה אישה שאנסו. אז מה הקשר של זה אלי? מה כבר יש לי לעשות? מה אומר שלא נאמר? עדיף פשוט לשתוק ולהמשיך הלאה.
ובדיוק אז הבנתי עד כמה הקול שלי חסר. וגם הקול שלכם. קולם של הגברים הנורמאלים. הגברים שמכבדים נשים פשוט כי הם מכבדים אנשים. שלא מנצלים נשים פשוט כי זה לא בסדר. גברים נורמאלים. כמוני. כמוך.
וזה הקול שצריך להישמע עכשיו חזק. קולם של הגברים שמזדעזעים מהתנהגות כזו. שנגעלים. וזו אחריות של כל אחד מאיתנו, הגברים הנורמאלים, להגיד לבת או לבן הזוג שלו, לילדים שלו, לתלמידים, לפקודים או למודרכים, עד כמה הוא מזועזע. להסביר למה זו התנהגות לא ראויה. למה זה אסור. איך אפשר אחרת. רק ככה, אם נשמיע את קולנו - קול הגבר הנורמאלי - נצליח לכסות על הקולות הבוטים, המגעילים, האלימים והסוטים שאנחנו שומעים ורואים מכל עבר.
גבר, זה עלינו.