לפני 10 שנים ישבנו כל הנכדים עם סבתא שלי לשמוע מה עברה בתקופת השואה. לקח לה הרבה זמן, הרבה שנים של שתיקה, עד שהייתה מסוגלת לדבר על מה שעברה. סבתא שלי תמיד בלטה באופטימיות, באהבה ובחיות שלה. כילדה אף פעם לא הצלחתי לקשר בין האשה הזו שהכרתי ובין הזוועות שידעתי שעברה. לפני 10 שנים, כשישבנו איתה ושמענו אותה מספרת הדברים התחברו לי. הדרך שבא היא רואה את החיים היום הייתה טבועה בה גם אז. היכולת שלה לאהוב, לקבל אהבה, להצליח לראות יופי גם בכל הזוועות הייתה שם גם כשהייתה ילדה.
היא סיפרה שהעלו אותם לרכבות לאושוויץ ביום שבת, ופתחו את הדלתות ביום שני בבוקר. היא מתארת את הצפיפות, הבכי, הצמא, הריח הרע, אבל יחד עם זה, באותו משפט גם אומרת "אני תמיד מצאתי מקום ליד החלון, אני צריכה אויר... ואיזה נוף היה בדרך... כל כך יפה. ההרים והבתים הגדולים". כולה התפעלות. כבר אז היא הצליחה להחזיק יחד עם הפחד והכאב גם את העובדה שיש גם יופי ולהנות ממנו, לא רק לכאוב את חסרונו. היא המשיכה לספר אח"כ על מחנה העבודה ועל הקאפו היהודיות שהרביצה להן כשלא עבדו מספיק מהר. אחת הנכדות שאלה אותה "אבל למה? למה הן הרביצו?" וסבתא שלי ענתה לה "הן כבר היו 3 שנים שם, לקחו ילדה בת 16 והעבידו אותה ככה 3 שנים, זה לא חיים, הן כבר לא ידעו אחרת... זה היה להן קשה".
היא סיפרה על אירוע אחד שכולן חטפו מכות, אבל כשהגיעו אליה חסו עליה. "הקאפו הסתכלה עלי, ואני לא יודעת למה, אבל היא הפסיקה ולא הרביצה לי". אני תוהה אם הקאפו הצליחה לראות בעיניים של סבתא שלי את החמלה הזו כלפיה ואת זה שהיא מבינה מאיפה היא באה, ואולי לשבריר שניה הקאפו הצליחה לראות שוב את עצמה. היא סיפרה על נקודות שבירה ועל אחותה הגדולה שלא נתנה לה לוותר ועל הכרת התודה שלה על כך. היכולת שלה להחזיק במורכבות של המציאות ושל אנשים, להרגיש חמלה והבנה ולהכיר תודה, הפכו אותה למה שהיא ואנחנו זכינו לגדול בצילה.
יום השואה עבורי הוא בצלמה. הוא יום של זיכרון. זיכרון של דברים כדי שלא יחזרו וגם זיכרון של החיים שאחרי טראומה, של בחירה בכל רגע נתון.
Comments