חיפוש
  • gillevigil

דוגמה חייה לביבליותרפיה


בשבועות האחרונים עברנו ב"הקליניקה" סדנת ביבליותרפיה, כלומר, טיפול בכתיבה. ההתעמקות במילים ובאופן בו הן תופסות משמעויות דקות בנפש, הזכירה לכותב פוסט זה עד כמה הוא אוהב לכתוב. מיד הוא שינס אצבעותיו וישב לכתוב פוסט לפייסבוק. את הפוסט הזה.


הבעיה ביוזמות כתיבה אימפולסיביות, שלא תמיד ברור על מה בעצם כותבים. וגם לכותב פוסט זה אין רעיון, מוצלח פחות או יותר, אותו הוא מבקש לנסח במילים. שום מחשבה חמקמקה אותה הוא מנסה ללכוד. אפילו לא הגיג. כלום. הוא פשוט כותב. מילה אחר מילה. ולמה הוא כותב סתם כך? כי הוא מוכרח. כי אם לא יכתוב, הוא יאלץ לצייר משהו ולא בא לו להתלכלכך בצבעים. או שיהיה חייב ללמוד נעימה חדשה בפסנתר ועליו לשמור על שקט פן יקוץ התינוק. או שיצטרך לבנות עוד ארון ספרים לחדר השינה. או לצלם שוב איזו שקיעה. אפילו יסתפק בהכנת ממרח פלפלים קלויים, באמת שהוא מעדיף כבר לכתוב משהו. לאנשים כמותו אנחנו יכולים לקרוא - החייבים ליצור.


דחפים אלו או אחרים מניעים אותנו בחיי היום יום. הדחף לאכול ולשתות. הדחף לנשום. הדחף למין. פרויד לא יתאפק ויוסיף – הדחף לתוקפנות. אבל מעבר לדחפים האלו, אנשים נבדלים גם בדחפים השונים שלהם – הדחף לקשר. הדחף לסכנה. הדחף לאיבוד שליטה. ואצל חלק – הדחף ליצור. וכמו בכל דחף אחר, אם דחף זה לא ממומש, הוא נאגר בגוף ומתגבש לכדי לחץ.


אז אם גם השכנה שלכם החלה פתאום ליצוק תבניות מקרמיקה, או שהאחיין שלכם חושב שארוחה משפחתית היא פלטפורמה לסטנדאפ, או שאמא שלכם רוקדת רומבה בזמן הכנת העוף לשבת – אולי הם פשוט מנסים לספק את הדחף שלהם ליצור. ואתם?


הנה, בסוף יצא מזה פוסט.



13 צפיות

© 2017 by Moshe Ron Glait for haclinicapsy.com