בין שלל המילים שהתקופה הנוכחית תרמה לאוצר המילים שלנו, המילים בידוד וסגר תופסות מקום מיוחד. לא סתם המילים הללו מעלות בנו התנגדות וכעס. הן מערערות את האדמה עליה אנחנו עומדים. מערערות את הבסיס שלנו. את המהות. למעשה – אולי אפילו מערערות את עצם קיומנו.
אחת האמירות הבולטות של וויניקוט, מהתיאורטיקנים הבולטים של עולם הנפש, הינה - "אין דבר כזה תינוק". אמירה זו משקפת את תפיסתו שההתפתחות הנפשית של התינוק תלויה באופן כל כך עמוק באם, עד כדי שהוא אינו קיים בלעדיה.
לא רק התינוק של וויניקוט זקוק לאחר לעצם קיומו. גם בשלבים אחרים בחייו, האדם קיים רק בהקשרו לבני אדם אחרים, ובלעדיהם - "אין דבר כזה אדם". הקשר עם האחר הוא שמעניק לנו את ההכרה במי שאנחנו. הוא שיוצר אותנו. אנחנו אוהבים את הקרובים לנו, מקנאים להם, כועסים עליהם, מכבדים אותם, תלויים בהם, לומדים מהם, מחקים אותם, נרתעים מהם, נפגעים ומועצמים על ידיהם. אנחנו משווים את עצמנו לאחרים, בוחנים מולם את יכולותינו והישגנו, ותפיסתנו את עצמנו, מתקיימת רק אל מול תפיסתנו אותם.
הכורך בבידוד בתקופה זו, כמוהו כהפחתת היכולת שלנו להיות קיימים.
זו כמובן אינה קריאה להפרת בידוד או סגר. זו קריאה לתשומת לב. משהו יקר ערך נלקח מאיתנו בתקופה זו, ועלינו להשיגו בחזרה. אז לפחות בדלת אמותינו, בין אחינו לבידוד או לסגר, אנחנו צריכים לחפש את הקשר; להתקרב, לראות, לגעת, לחבק. לחזק את הקיום שלנו. ושלהם.
מאחלים לכולם חגים שמחים, סגרים קלים, ובעיקר – הרבה קרבה וחום.
Comments