על התינוק הפנימי שבנו (ובעץ אבוקדו שבגינה)

---

כשמתבוננים על גדם גזע עץ, קל לזהות את הטבעות הרבות המרכיבות אותו ונהוג להתייחס אליהן כמציינות את גילו של העץ. אך לא כך הדבר. הטבעות הן למעשה העץ עצמו בגילאיו השונים. כלומר, הטבעת הפנימית ביותר הינה העץ בהיותו שתיל רענן, זו שגדולה ממנה הינה העץ שבגר, זו שאחריה הינה העץ בגיל מתקדם יותר וכן הלאה עד הטבעת שהינה העץ בימיו האחרונים. כלומר, העץ בגילאים שונים מתקיים בכל רגע נתון.

וכך גם נפש האדם. אף אחד מאיתנו אינו תינוק שהפך לפעוט ואז לילד, נער ובוגר. אנחנו תינוקות שאליהם התווספו פעוטות, התווספו ילדים ואז נערים ומבוגרים. ולמעשה, כל ה"'אנחנו'ים" האלו, חיים בנפשנו במקביל בכל רגע נתון.

לפעמים המבוגר שבנו מקבל החלטה בשעות הבוקר, אך התינוק שבנו נאלץ לבצע אותה בשעות הצהריים כשעיניו נעצמות. לפעמים הילד שבנו תופס את פשטותו ויופיו של העולם בשעות הערב, אך המבוגר שבנו כועס ונרגן בשעות הבוקר. לפעמים האחד מבטיח, ועל האחר לקיים, האחד מאמין והשני כופר, האחד שמח והשני מדוכא. וכל המורכבות הזו מרכיבה את עולמנו הפנימי.

על כאבי בטן והקשר שלהם לאלברט אינשטיין

---

תגידו אם התרחיש הזה נשמע לכם מוכר:

אתם קמים כבר בוקר שלישי עם כאב מוזר מתחת לצלע שמאל. לא כואב במיוחד. מציק. בהתחלה אתם לא ממש מתייחסים לזה, אבל בבוקר החמישי מתעוררת בכם דאגה ואתם פוצחים בסבב התייעצויות עם הקרובים לכם. לאחר סיעור מוח שאורך שבוע, אתם מחליטים לקחת את עצתה של הדודה וקובעים תור לדיאטנית שפתרה לה "בדיוק את אותו הדבר". הדיאטנית לכשעצמה סבורה שמדובר בתזונה לא מאוזנת, מחליפה לכם את העדשים הכתומות בירוקות, דורשת שלא תצרכו גלוטן אחרי השעה 6 בבוקר ושתחליפו מיד את הסוכר הלבן בסוכר דקלים אורגני. ביצעתם. אולי זה אפילו קצת עוזר, אתם לא בטוחים. אבל הכאב עדיין שם, ואחרי עוד מספר בקרים אתם קובעים תור לרופא המשפחה שלא ראיתם מאז גיל תשע. מרוב שמחה לראותכם, הוא לוחץ לכם חזק מידי על הבטן, אתם פולטים צעקה, והוא מיד קובע שיש לכם בקע ורושם הפניה לאולטראסאונד. באולטראסאונד לא מוצאים בקע. הרופא מסתכל על התוצאות בתמיהה ושולח אתכם לגסטרולוג. הגסטרולוג מצידו בטוח שיש לכם חיידק הליקובקטור ומפנה לבדיקת דם. גם זה חוזר תקין. אתם כבר ממש לא מבינים מה קורה, אבל שיחת טלפון מפתיעה מאמא שלכם נותנת לכם תקווה חדשה. וגם מספר טלפון חדש. של נתורופתית. לאחר שהיא חוקרת את הרגלי היציאות והכניסות שלכם היא רוקחת לכם תמצית מצמחי לוונדר, סרפד וערפד ואוסרת עליכם איסור מוחלט לאכול גוג'י-ברי בימים של ירח מלא. אתם יודעים מה, אולי אפילו זה קצת עוזר. אבל הימים חולפים והכאב עדיין שם. פעם אחת הוא אפילו קפץ לביקור קל בצד ימין, אבל מיד שב למקומו הקבוע מתחת צלע שמאל. אבא שלכם מחליט לקחת את העניינים לידיים ומזהיר שמכיוון שגיל 40 בעצם קרוב למדי לגיל 60, אין מנוס מלמהר ולקבוע בדיקת קולונסקופיה, אבל בדיוק כשאתם מתקשרים לקבוע תור, אמא שלכם בממתינה אומרת בהתרגשות שהיא דיברה עם מישהי שמבינה בעניינים האלו ושבחודש האחרון מרקורי בנסיגה ושזה, ולא אחר, גורם לכל כאב שמתחיל בצ'אקרת הבסיס, מתקדם למקלעת השמש ועושה פרסה לעין השלישית בדיוק ברגע בו שנת הדרקון מתחלפת בשנת הנחש. בסוף, כבר אבודים לגמרי, אתם קובעים פגישה עם פסיכולוג שטוען שיש לכם אשמה מודחקת על כך שדחיתם את הצעת החברות של עינב בכיתה ד', והאשמה הזו מתרגמת איכשהו לכאב נוירולוגי שרובץ לו בדיוק מתחת לצלע. אהההההה!

אז התרחיש הזה נשמע לכם מוכר? מכירים את החיפוש הבלתי נגמר אחרי תשובות בעולם הגוף, נפש, רוח, תזונה, נתורופתיה, אסטרולוגיה, ספורט, רפואה... חיפוש שמרחפת מעליו השאלה הגדולה מכולן – זה נפשי או גופני? פסיכו או סומטי?

סוגיית הפסיכו-סומטיות, עתיקה כמו מדע הפסיכולוגיה עצמו. למעשה, פרויד, הארכיטקט והארכאולוג של עולם הנפש, החל את הקריירה הלא רעה שלו בלנסות ולהבין אותה. הוא חקר נשים שסבלו משיתוק גופני ללא ממצאים פיזיולוגיים שהסבירו אותו. הוא הסביר שמצבים כמו-נוירולוגים (שיתוק, עיוורון, כאבים וכן הלאה) הם למעשה ביטוי גופני של מצב מעורר דחק. הוא טען שהקושי לקחת אחריות על הדחק הוא זה שגורם לו למצוא את פתח המילוט דרך הגוף.

אבל מה אם אנחנו יכולים להסתכל על כל העניין הזה בצורה קצת שונה? מה אם עצם ההפרדה בין גוף לנפש מקורה בחוסר הבנה? כלומר, האם יתכן שגוף ונפש אינן ישויות נפרדות שכל אחת בתורה מנסה לגרום למכאובים? האם יתכן שהם בעצם... אותו הדבר?

למען הטיעון הזה נעמוד על כתפי ענק אחר, בן דורו של פרויד - אלברט איינשטיין. אייינשטיין בחן את מערכת היחסים בין חומר לאנרגיה ומצא שלמעשה מדובר בהופעות שונות של אותו הדבר עצמו. כלומר, אנרגיה וחומר הם אותו הדבר, ורק סדרי הגודל השונים והנוחות שלנו גורמים לנו להתייחס אליהם כשונים. ואם חומר ואנרגיה הם אותו הדבר, מה עם הגוף והנפש? האם יתכן שגם במקרה הזה רק הנוחות (ואולי הבורות) שלנו גורמים לנו לתפוס אותם כשונים?

הדיון הזה כבר חורג ממגבלות פוסט (גם ככה זה חצי נס שהגעתם עד לכאן), אבל אם גם לכם ההפרדה בין גוף לנפש נשמעת מעט מפוקפקת, בפעם הבאה שאתם סובלים מכאב בטן, פריחה, או אולי אפילו שפעת או כאב ראש, תוכלו להגיד (לפחות לעצמכם) - יש לי כאב בגופנפש, או אולי, הנפשגוף שלי נמצא במצוקה.

כוסס ציפורניים או מעשן? - אולי אתה תקוע בשלב האוראלי!

---

כוסס ציפורניים? מעשן? מוצץ אגודל? ולא מבין למה...? לפרויד יש את התשובה לכך! 🧐כמו לכל שאלה בערך שקשורה לנפש האדם...). זיגמונד פרויד לא היה הראשון שניסה לטפל בנפש האדם. במובן זה, הוא לא היה הפסיכולוג הראשון. הוא כן היה הראשון שניסה, ובמידה רבה הצליח, להפוך את הטיפול בנפש האדם למדע. כמדען, הוא ניסח תהליכים, קבע מונחים ומושגים, תיאר מבנים נפשיים, תיזמן שינויים והתפתחויות, וחתר לעבר הסבר מקיף וכולל של הנפש האנושית. הוא טבע מושגים שהפכו לחלק מהשפה השגורה, כגון – תת-מודע, הגנות,העברה, הדחקה, סופר אגו, תסביך אדיפוס ועוד רבים וטובים. הוגים אחריו אומנם התווכחו על המשמעות המדויקת של מושגיו, תיארו מסלולי התפתחות נוספים, הוסיפו מנגנוני ההגנה, אבל כולם, השתמשו בשפה שהוא המציא.

אחת מהדרכים בהם הוא תיאר את התפחות האדם נקראת המודל הפסיכוסקסואלי (נפשי-מיני, אם אתם מתעקשים). מודל זה מתאר שלבים בהתפתחות הילד, כאשר בכל שלב איזור אחר בגוף מרכז את אנרגיית המין (ליבידו) שלו (משמעות המונח "ליבידו" הינה – אנרגיית החיים, בדומה ל"צ'י" הסיני, "קי" היפני, "פראנה" ההודי או "ימי-חמישי-בהיכל" של אוהדי מכבי תל אביב). שלבים אשר לא הושלמו בצורה "חלקה", יובילו לקונפליקטים אשר ימשכו לאורך כל החיים.

השלב הראשון שפרויד ניסח הוא השלב האוראלי. שלב זה מתחיל מהלידה ונמשך עד בערך גיל שנתיים. בתקופה זו אנרגיית החיים של הילד מרוכזת באיזור הפה. התינוק משתמש בפיו לא רק כדי לקבל מזון, אלא מוצץ אצבע כדי להירגע, מכניס חפצים לפה בכדי להכיר את העולם, ונושך ומלקק כדי לחוות את הסובבים אותו. לפי פרויד, תינוק אשר מצץ דיו בגילאי הינקות יהפוך בבגרות לאדם אופטימי, בעל קשרים טובים עם עצמו ועם הסובבים אותו. תינוק אשר לא מצץ דיו או מצץ יותר מידי, יהפוך להיות אדם אשר קונפליקט וחסך ילווה אותו לאורך חייו; הוא עלול להפוך להיות אדם תלותי, ילדותי ופסיבי (אפשר לומר – אדם אשר "מוצץ" יותר מידי מאחרים), או אדם וכחן, נצלן וששולט בזולת (אפשר לומר – אדם אשר לא יודע "למצוץ" בנעימות וצריך ל"נשוך"). מעבר לכך, אנשים אלו יהיו גם מאופיינים בעיסוק תמידי באיזור שבו נוצר הקונפיקט – איזור הפה. הם ימצצו את האגודל באובססיביות, ילעסו את החולצה או מסטיקים, יעשנו, יכססו ציפורניים ואפילו יתעסקו באכילה באופן מוגזם.

חזרה לשלב זה במהלך טיפול פסיכולוגי, באופן מבוקר ומונחה, עשוי לפתור את הקונפליקט . כך, האדם יוכל לפנות את אנרגיית החיים שלו לביסוס קשרים בין אישיים יעילים, ואפילו חשוב מכך - יהיה בעל ציפורניים חלקות ויפות ויפתר סוף סוף מהכתמים בשיניים.